דוּנוֹ וְחִיבַּת
לֵיל הַצְּפַרְדֵּעִים
#3
דוּנוֹ מְתַכְנֵן לְהִתְגַּנֵּב לַבְּרֵכָה שֶׁל הַשְּׁכֵנִים. חִיבַּת מִתְכּוֹנֶנֶת לְמוֹפַע הַפַּנְטוֹמִימָה הַסּוֹדִי שֶׁלָּהּ. אֲבָל הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁל שְׁנֵיהֶם מִשְׁתַּבְּשׁוֹת לְגַמְרֵי כְּשֶׁהֲמוֹנֵי צְפַרְדֵּעִים, שְׁנֵי גַּנָּבִים וְשָׁכֵן אֶחָד עַצְבָּנִי צָצִים בְמַּפְתִּיעַ.
דוּנוֹ וְחִיבַּת מֻכְרָחִים לְאַחֵד כּוֹחוֹת לְמִבְצַע הַצָּלָה נוֹעָז, וּמָה שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ עֶרֶב קַיִץ רָגִיל, לַח וְחַם, הוֹפֵךְ לְלֵיל צְפַרְדֵּעִים מוֹתֵחַ, מַצְחִיק וְקוֹפְצָנִי בִּמְיֻחָד.
127 עמודים | מנוקד
%20-%20Word.png)
נבחר למצעד הספרים תשפ"ג!
דונו וחיבת הם גיבורים שכל ילד וכל ילדה ירצו לשמוע על מעלליהם. הספר מנוקד אבל מתאים גם לילדי הגן, גם לילדים בבית הספר היסודי וגם למבוגרים שיתמוגגו מהסיפורים שיזכירו להם במעט את ילדותם.
שורה תחתונה: בדיוק כך נוצרות קלאסיקות! ספר בלתי נשכח.
מאירה ברנע גולדברג, מאקו
סדרה מופלאה שכתובה כאילו אסטריד לינדגרן ורוסה לגרקרנץ עלו לישראל והתחילו לכתוב בעברית. והפעם חיבת גם היא חלק משם הספר, וכל מי שמכיר את דונו ומערכת יחסיו האמביוולנטית עם השכנה, יודע שמדובר בהיסטוריה. כמו תמיד, הספר הוא קלאסיקה בהתהוות, בדגש על העלילה, ההומור, האיורים (עינת צרפתי) ובקיצור - הכל.
שירי צוק
תמר הוכשטטר ניחנה באותה מתת-אל נדירה שיש רק לסופרי ילדים אמיתיים – לכתוב מתוך נפשו של ילד בצורה אותנטית לגמרי, בלי לזייף. בסיפור שאינו כתוב בגוף ראשון, ואולי דווקא בשל כך, היא מצליחה לתאר את הרפתקאותיו של דונו בשידור ישיר, ואת קוראת ומאמינה לכל מלה ומאושרת מהזכות המפתיעה להציץ לתוך ראשו של ילד בן שבע או שמונה, הודות לסופרת שיודעת לדברר אותו בלי להפריע, ממש כמו אסטריד לינדגרן עם אמיל שלה ואריך קסטנר עם אמיל שלו, שידעו להעניק לקוראיהם חיבור בלתי-אמצעי אל לבו של הגיבור שלהם.
ולא רק אליו, אלא לכל העולם שלו. למשל, כשרק הכרנו את חיבת, הילדה המשונה שגרה בשכונה (ודונו קורא לה "ריבת"), היא היתה "הילדה הכי מעצבנת בעולם" וכל הזמן הפריעה לתכניות של דונו, כך שלא ממש היה לנו בתכנון לחבב אותה, אבל בספר השלישי הזה כבר מתברר שאותה ילדה מוזרה וכמעט נלעגת, שאומרת "שמע ישראל" היכן שאחרים יגידו "אוי" ומדברת בעברית ספרותית מדי ("אתה אומר את האמת לאמיתה?") וכשדונו הולך לאנשהו היא תמיד גַם בָּאָה, מה שהופך אותה ל"ילדה גַמבָּאִית" – אז בסופו של דבר מתברר לנו מבלי משים שאנחנו בעצם מחבבים אותה מאוד, וגם לדונו (זהירות, ספוילר) מתברר כך, כי בלילה האחרון בספר היא מבקשת לבוא לישון אצל דונו והוא אומר "כן! כן!"
או למשל, כשדונו נשלח למיטה ערב אחד באמצע האקשן, למרות רצונו, "לקח לו המון זמן להירדם. אולי חמש שעות לפחות"(!), ואת קוראת ויודעת בדיוק למה הוא מתכוון, גם אם בעצם מדובר בחוויה רגשית יותר מאשר בדיווח עובדתי, ואין שום צורך להוסיף קריצה מעל הראש של הקוראים, כי הסופרת סומכת עלינו שאנחנו מבינים את דונו בלי שום תיווך. כאלה מין דברים. וכל זה נוסף על סיפור עלילה מצחיק ומותח ומרגש ומיוחד במינו, עם ציוריה של עינת צרפתי שמעניקים לדונו את הלבוש החזותי הכי מושלם בעולם. אם יש לכם בבית ילדים בני 5–9, תכירו להם את דונו ואת חיבת ותראו איך הם יתאהבו ויבקשו עוד
עטרה אופק "המתלהבת"