הנכחדים
לגירסת האודיו גללו לסוף הסיפור
איורים: לי זכאי | פורסם לראשונה במגזין אדם צעיר
הדינוזאור הגדול מסוג טירנוזאורוס רקס היה רעב. עברו שלושה ימים מאז שאכל את שתי הפרות הקדמוניות והבטן שלו קירקרה. זה נשמע כמו משאית שנוסעת על חצץ. הוא הסתובב עצבני על הגבעה הירוקה. כל צעד שעשה הרעיד את האדמה וארנבים ועכברים ברחו לכל עבר. הם היו חטיפים נחמדים אבל זריזים מאוד. הוא התכופף ופער את פיו העצום אבל ברגע שסגר אותו גילה שתפס רק אוויר.
כאשר הגיע טירנוזאורוס רקס לראש הגבעה הסתכל סביבו. הנה! במרגלות הגבעה לכיוון צפון רעה עדר של ממותות.
"לא היו אז ממותות" אמר יאיר שקרא את המילים בזמן שנכתבו "הממותות חיו בתקופה של האדם הקדמון, זה הרבה אחר כך"
"כן היו ממותות, הם פשוט לא נכחדו ממחלה כמו הדינוזאורים" אמר בארי. הוא ישב על הרצפה, מכונת הכתיבה הכבדה על הרגליים שלו.
"הדינוזאורים לא מתו ממחלה! הם מתו בגלל מטאור ענק שפגע בכדור הארץ" אמר יאיר.
"אנחנו לא יודעים את זה בוודאות" אמר בארי, הוא רצה לחזור לכתוב את הסיפור.
יאיר גם רצה לנסות לכתוב במכונת הכתיבה, אבל בארי, שלא היה ילד רכושני בדרך כלל, לא הסכים לאף אחד לגעת בה. הוא קיבל את מכונת הכתיבה במתנה מסבתא שלו והיא הייתה בכלל של אבא שלה.
בארי היה הראשון שכתב בה מזה מיליוני שנים.
"נו, אתה בא למגרש?" שאל יאיר
"לא" אמר בארי, הוא רצה שיאיר יילך.
"אתה כזה מוזר" אמר יאיר "למה אתה לא משתמש במחשב כמו ילד נורמלי?" הוא יצא מהחדר בלי לחכות לתשובה.
אבל כשטירנוזאורוס רקס (נקרא לו מעכשיו טירו) התקרב לעדר הממותות, הוא גילה שעוד דינוזאור אורב לטרף. זה היה מגלוזאורוס. שניהם התנפלו על הממותה באותו זמן והתחיל קרב נוראי. הממותה הצליחה לברוח בזמן ששני הדינוזאורים נשכו והיכו אחד את השני עד זוב דם. לבסוף מגלוזאורוס ברח וטירו נשאר רעב ופצוע. אבל מנצח.
בארי מצא את מכונת הכתיבה לפני שלושה שבועות, בזמן שחיטט במחסן של סבתא. היא הייתה כבדה ומלאה במקשי אותיות עגולים מחוברים לידיות כסף. הוא שאל את סבתא אם הוא יכול לנסות לכתוב עליה סיפור וסבתא קראה "מה זאת אומרת! ודאי!" אבל גם אמרה שקודם צריך לתקן אותה.
הם בדקו באינטרנט איפה אפשר לתקן מכונות כתיבה ואחרי חיפוש ארוך מצאו שנותרה חנות אחת אחרונה שעושה את זה.
"נלך" אמרה סבתא והיא ובארי נסעו לרחוב בן-גוריון 127.
החנות הייתה סגורה. היא הייתה כל כך סגורה וכל כך חשוכה שבארי חשב שבטח היא עומדת ככה נעולה מאז הזמן של אבא של סבתא שלו.
"הלו, הלו, יש פה מישהו?" שאלה סבתא ודפקה על התריס החצי סגור.
"גברת, את מחפשת את שאול?" שאל הבחור בדוכן המיץ הסמוך
"אני מחפשת מישהו שמתקן מכונות כתיבה"
"נו, זה שאול"
"מתי הוא יהיה?"
"הוא מגיע רק לעיתים רחוקות" אמר הבחור "אבל אם תשאירי לי את הטלפון שלך אתקשר אליך כשהוא יבוא".
סבתא כתבה לבחור את מספר הטלפון שלה וביקשה שיצלצל מיד כששאול הזה מגיע כי היא חייבת לתקן את האות ת' ואת האות מ' במכונת הכתיבה וגם להוסיף סרט דיו כדי שהנכד שלה יוכל לכתוב את הסיפורים היפים שלו.
"למה אתה לא כותב אותם במחשב?" שאל הבחור של המיץ.
"כי הוא סופר אמיתי" התעצבנה סבתא והוסיפה: "כשאתה כותב במכונת כתיבה אתה צריך ממש להתכוון לכל אות. כל אות נוחתת על הדף, טק טק טק, כמו טיפות גשם שמפריחות את השממה, אתה מבין?"
סבתא תמיד התייחסה לבארי מאוד ברצינות.
אחרי שמונה ימים התקשר הבחור של המיצים ואמר: "תגיעי עכשיו".
סבתא הפסיקה מיד לנכש עשבים בגינה, ניקתה את הברכיים מאדמה ומיהרה לאסוף את בארי מבית הספר. חצי שעה אחר כך הם התייצבו בחנות עם מכונת הכתיבה.
שאול היה איש זקן עם כיפה וסבלנות. החנות שלו הייתה קטנטנה ומאובקת.
הוא בדק את המכונה לאט לאט, מכל הכיוונים, ולבסוף אמר:
"ממש דינוזאור מה שיש לך פה"
"אתה בעצמך דינוזאור" התעצבנה סבתא שתמיד נעלבה בקלות.
"רק התכוונתי שזאת מכונה עתיקה, אבל זה זן טוב מאוד, ועוד מעט היא תעבוד פיקס"
"בטח שהיא מזן טוב, היא הייתה של אבא שלי" חייכה סבתא, שגם תמיד סלחה בקלות.
שאול התקין סרט דיו חדש במכונה וגם שימן את מקשי האותיות. הוא אפילו החליף את המנעול הכסוף שסגר את המזוודה שבה אוחסנה.
בארי היה מאושר. הוא פתח וסגר את המזוודה ובדק את כל האותיות והחליף ניירות עד שהבין בדיוק איך מכונת הכתיבה עובדת ומה צריך לעשות.
סבתא אמרה "נכון יפה? אז תן לי נשיקה".
באותו היום התחיל "עידן הדינוזאורים". בכל מקום בו היה בארי הייתה גם מכונת הכתיבה. ובכל מקום בו הייתה מכונת הכתיבה היו הדינוזאורים קמים לתחייה.
טירנוזאורוס רקס חיפש לעצמו בית בו יוכל להסתתר בזמן סופת החול הגדולה שהתקרבה. הוא נכנס למערה גדולה מלאה בבוץ. כל המערה התמלאה בעקבות שלו (שבעוד מיליוני שנים יהפכו למאובנים!)
"אפשר כבר לקרוא את הסיפור שלך?" שאלה סבתא.
"עוד אין לו סוף" אמר בארי.
"אני הכי אוהבת סוף טוב".
"אבל לדינוזאורים לא היה סוף טוב, הם נכחדו".
"אולי" אמרה סבתא במסתוריות.
"מה זאת אומרת אולי?"
"תראה אותי למשל, בגיל שלושים ושתיים נמאס לי בבת אחת לאכול בננות".
"נו?" בארי לא הבין.
"לא אכלתי אפילו חתיכה פיצפונת של בננה כבר יותר משלושים וחמש שנה!"
"סבתא! מה זה קשור?"
"ודאי שזה קשור! החיידקים שבגוף שלי בטח חושבים 'אה, כן, תם עידן הבננות', הם אומרים אחד לשני: 'הבננות נכחדו'. הם לא יודעים שבעולם שמחוץ לגוף שלי הבננות ממשיכות להתקיים"
בארי לא ענה. הוא חשב על זה.
טירו ישב לבד במערה. בחוץ השתוללה סופת החול. הדינוזאורים האחרים אמרו לו לבוא איתם ולברוח מהסופה הנוראית אבל טירו לא רצה. "אתה משוגע!" צעקו עליו וברחו מהר לפני שהסופה תתפוס אותם. טירו נשאר לבד, הוא הרגיש שיש בסופה הזאת משהו מיוחד אבל לא ידע מה.
פתאום חש שכל המערה זזה מצד לצד ומתנתקת מהאדמה. מהחריץ הקטן שבין הסלעים ראה שהוא והמערה מתרוממים באוויר. זאת כנראה סופה נורא חזקה, חשב, אם היא יכולה להרים דינוזאור ענק כמוני. הסופה נשאה את טירו במשך זמן ארוך. הוא הציץ מהחריץ וראה חושך גדול, אינסופי.
בסוף נרגעה הסופה.
המערה וטירו נחתו.
הוא יצא החוצה וגילה שהוא הגיע לפלנטה אחרת מלאה בדברים מופלאים.
בכל מקום הסתובבו יצורים קדמוניים שמעולם לא ראה, יצורים שהתהלכו על פני האדמה הרבה לפני הדינוזאורים. זאת הייתה פלנטת הנכחדים!
"יפיפיה!" קראה סבתא וקינחה את האף "אנחנו חייבים לתת גם לשאול לקרוא".
"האיש שמתקן מכונות כתיבה? למה?" שאל בארי.
"כי מי שאוהב מכונות כתיבה בטוח אוהב גם דינוזאורים" אמרה סבתא.
"נו, סבתא! מה זה קשור?"
"ודאי שזה קשור!" קראה סבתא וצחקה.
.png)
.png)
.png)
.png)