כל השקשוקות שונות זו מזו
לגירסת האודיו גללו לסוף הסיפור
איורים: שמרית אלקנתי | פורסם לראשונה במגזין אדם צעיר
על הקיר תלויות ארבע תמונות: בראשונה רואים את עודד על הבמה מנגן בכינור. השיער שלו מוחלק לשני הצדדים והמבט שלו רציני מאוד. הוא זקוף והכינור זקוף. זאת תמונה זקופה מאוד. בתמונה ליד, גיא מחזיק עציץ עם פרחים צהובים ומחייך. חסרות לו כמה שיניים והמסגרת של המשקפיים שלו מבריקה. זאת תמונה פורחת. בתמונה השלישית דרור בעגלה, אבל העגלה מכוסה בבד כזה לבן אז לא רואים אותו. רואים את אמא ואבא, מחייכים עם משקפי שמש, וגם את עודד וגיא ששמים ידיים אחד על הכתפיים של השני ומרימים את האצבעות בצורה של וי. זאת תמונה של שמש.
יש גם תמונה של דרור. הוא תינוק בתמונה ועירום. הפנים שלו מרוחות ברוטב אדום.
זאת תמונה מצחיקה אבל כשדרור התבונן בה הוא לא צחק. תמיד מספרים במשפחה שמאז שהוא תינוק הוא אוכל עם כל הגוף. פתאום דרור הרגיש שהוא רעב, אבל במקום ללכת למטבח הוא הלך לסלון. הסלון היה חשוך. דרור הדליק את כל האורות והלך לחדר של עודד. הדלת הייתה סגורה, אבל הוא שמע שעודד מתאמן. פעם גם הוא רצה לנגן בכינור. אמא ואבא תמיד מספרים איך בקונצרט הראשון של עודד, עודד עלה אחרון לבמה, התלמיד הכי צעיר, ואיך הוא ניגן "כמו יצחק פרלמן תינוק" את 'בין שמיים לענן מנצנץ כוכב קטן'. דרור גם רצה לנגן בכינור. הוא ממש נדנד ובסוף אמא ואבא אמרו שבסדר, זה יהיה ניסיון. הם תמיד מספרים איך דרור לקח בגאווה את הכינור הקטן הביתה אבל כשאף אחד לא הסתכל הוא שיחק עם הקשת כאילו היא חרב והיא נשברה. זה היה ניסיון קצר מאוד.
גם הדלת של החדר של גיא הייתה סגורה. דרור הצמיד את האוזן אבל לא שמע כלום. הוא נשכב על הרצפה הקרה וניסה להציץ בחריץ שמתחת לדלת. פס האור השתנה כשהוא הזדחל אחורה וקדימה אבל חוץ מזה לא ראה כלום. הוא היה רעב. אמא אמרה שהיא משאירה להם לביבות שצריך רק לחמם. פתאום הוא התגעגע אליה נורא. וגם אל אבא. לא בדיוק התגעגע בעצם, רק רצה שהם יהיו במקומות הרגילים שלהם בבית. ולא איפה שהם עכשיו, מול המורה אהובה. דרור דמיין את הפנים של אהובה, את המשקפיים שמחליקים לה במורד האף ואת הכיווץ הזה שהיא עושה כדי להרים אותם למעלה בלי הידיים. גם דרור כיווץ את האף שלו עכשיו, כדי לבדוק איך זה מרגיש. ככה אמא ואבא רואים אותה, מכווצת-אף ומדברת עליו, על דרור. אומרת מה שתמיד אומרים עליו: שהוא לא יושב בשקט, שהוא לא מביא את המחברת הנכונה לשיעור הנכון, שהוא מוריד נעליים באמצע הכיתה, שהוא מאחר, שהתעודה שלו...
המטבח היה קר. דרור פתח את הארון, הוא הוציא שקית קורנפלקס. מאחוריה היו תפוחי אדמה, הוא הוציא גם אותם. אהובה אומרת שהוא ילד טוב וצריך לחשוב יחד איך לעזור לו להיות יותר מאורגן. מאורגן כמו גיא. היא גם הייתה המורה של גיא הרי. במשפחה הם תמיד מספרים איך גיא, לפני היום הראשון ללימודים, הכין מערכת שעות על דף גדול, עם סרגל וצבעים, וכשאהובה ראתה אותה היא ביקשה ממנו רשות לשכפל אותה לכל הילדים בכיתה. ובשנה שאחרי, כבר היה ברור שהוא אחראי להכין מערכת שעות אישית וגם לצייר את זאת הגדולה שעל הקיר.
דרור המשיך להוציא דברים מהארון, נדמה היה לו שהוא מחפש משהו, אבל מרוב מחשבות הוא שכח מה. על השיש הצטופפו כבר חבילת אורז ושקית עדשים וצנצנת סוכר וחפיסת עוגיות ושלוש עגבניות. הוא עבר למקרר. פתאום התחשק לו להכין משהו.
"מה אתה עושה?" דרור הסתובב. עודד עמד שם.
"אתה יכול להדליק לי את הכיריים?" שאל דרור.
"למה? אתה לא מחמם את הלביבות?"
"לא בא לי, אני רוצה ביצת עין. בעצם שקשוקה."
"שקשוקה?" עודד צחק. דרור חייך חיוך נבוך, הוא ידע מה עודד הולך להגיד. אבל עודד דווקא אמר:
"האמת בא לי. אבל חכה שנייה, בשביל שקשוקה צריך בצל."
אז הם התחילו לחתוך בצל. עודד אמר לדרור שהקטע הזה שהוא אמור לנגן בקונצרט, ממש מסובך. הוא אמר שכואבות לו כבר האצבעות ויש לו כתם בצוואר מרוב שהכינור תקוע שם. ודרור רק חצי הקשיב ואז אמר שנשארו שלוש עגבניות. הוא התחיל לרסק אותן.
"למה בעצם לא הלכת עם אמא ואבא לאספת הורים?" שאל עודד, אבל דרור לא הספיק לענות כי גיא נכנס ושאל מה הם עושים. הוא החזיק ספר עבה והשתמש באצבע שלו בתור סימניה.
דרור כבר עמד ליד הכיריים, הוא אהב את הצליל של הבצל המיטגן וגם את הריח.
"איפה אבא?" שאל גיא.
"הם באספת הורים של דרור" אמר עודד, "רוצה שקשוקה?"
גיא רצה והתיישב. הוא התחיל לספר להם על הספר שהוא קורא ודרור אמר שהוא חשב שגיא עושה שיעורי בית בכלל, וגיא נאנח ואמר: "לא, אני אמור, אבל הספר הזה מותח מדי ואפילו אתמול ניצה כמעט החרימה לי אותו כי קראתי בזמן השיעור."
ודרור ועודד אמרו ביחד: "בזמן השיעור של ניצה?" וצחקו. כי תמיד מספרים במשפחה איך גיא הוא היחיד שניצה אוהבת, אפילו אבא מפחד ממנה.
דרור לקח קערה וערבב בתוכה רסק עגבניות וביצה וגם הוסיף פפריקה וקצת פלפל שחור ומלח. הוא אהב שלאוכל יש טעם חזק. הוא פתח את הפקקים של כל התבלינים והתחיל לרחרח אותם.
"אז מה דוּר-דוּר, אתה לחוץ מהתעודה?" שאל עודד.
"לא כזה," אמר דרור. לקארי היה ריח שהעיר משהו בבטן שלו. הוא הוסיף בזהירות לקערה.
"אל תעשה לנו פה ניסויים בבעלי חיים," אמר גיא שראה מה הוא עושה.
"לא, חכה, נראה לי זה יהיה טעים," ענה דרור ושפך את תכולת הקערה למחבת. התערובת רחשה ובעבעה והחלונות התכסו בהבל מהחום.
אולי אהובה תתעצבן שהוא לא בא, כל הילדים אמורים לבוא לאספת הורים. אבל בשביל מה לו לבוא? חשב שוב. אמא תחייך חיוך לחוץ ותגיד שהיא יודעת שדרור הוא "קצת שקשוקה כזה" ואבא יספר את הבדיחה הקבועה, על זה שאם דרור הוא שקשוקה אז גיא הוא המלפפון ועודד הוא המפית. ואהובה תצחק בנימוס ותגיד שנכון, יש ילדים שצריכים יותר החזקה. או אחזקה? דרור לא ידע והתנער רק מהמחשבה על הידיים הדמיוניות האלה שמחזיקות אותו חזק.
"וואי, זה מריח מעולה!" אמר עודד "מתי זה מוכן? אני גווע."
דרור חייך, הוא הנמיך את האש וחיפש מכסה למחבת, "זה צריך עוד קצת." הוא חיפש לחם במקפיא.
"היי, רוצים לשמוע משהו?" אמר עודד, ולהפתעתו של דרור הוא נעמד על הכיסא ואמר: "אוקיי, זה סתם משהו שהמצאתי" ואז עשה פרצוף כזה, חצי נבוך, חצי גאה, ודקלם במהירות:
"אין לי כוח להיות מנומק / אין לי חשק להיות מדויק / אין לי עסק עם חוקי המשחק / רוצה רק לראות איך האבק / שוקע / אני יודע / שזה לא מלוטש / תנו לי להיות מטופש."
דרור חייך ומחא כפיים. גיא נראה מבולבל. "לא הבנתי," הוא אמר "זה לבית ספר?"
"לא, מה קשור?" אמר עודד והלחיים שלו היו אדומות. נהיה חם במטבח מכל הבישולים, ודרור פתח חלון. "לא, סתם, זה סתם," אמר עודד.
"זה מגניב," אמר דרור ועודד הסתכל לו בעיניים ואמר: "תודה."
"אולי תעשה את זה בקונצרט".
"ממש!" צחק עודד ואז אמר "נו, זה נשרף כבר!"
השקשוקה הייתה מוכנה. טיפה חרוכה בתחתית. דרור חילק לכל אחד חתיכה בצורה של משולש פיצה. הוא הוציא מהתנור פרוסות לחם קלויות עם שמן זית. גיא ועודד אמרו שזה טעים לאללה. דרור סיפר בפה מלא על הפעם ההיא, אחרי ששמו לו גבס ואמא לקחה אותו לאכול פיצה, ואיך היא לא מצאה את הפיצרייה החדשה למרות שהיא אמרה שהפעם היא בטוח זוכרת את הדרך. ואיך היא הסתכלה מחוץ לחלון ואמרה, וכאן גיא ועודד הצטרפו ואמרו איתו: "מה זה?! הפארק בצד הלא נכון!" הם התפקעו מצחוק ולדרור עפה קצת ביצה מהפה.
פתאום הדלת נפתחה.
דרור נדרך, הוא בלע בכוח והשתעל.
"מה זה הריחות האלה?" שאל אבא "הרחתי מבחוץ אבל לא האמנתי שזה מאצלנו!" הקול שלו היה עליז, זה היה חשוד. דרור חיפש על הפנים של אמא את העייפות הזאת של אחרי שיחה עם אהובה, אבל היא בדיוק חלצה נעליים והוא לא ראה.
"מה קורה?" שאל בזהירות.
"בסדר," ענה אבא והתיישב, "נשאר משהו גם לנו? אמא הרעיבה אותי."
"ניסינו לראות את השקיעה," אמא צחקה, "אבל לא מצאתי את הדרך שעולה לגבעה."
"התברברנו חצי שעה ובסוף הגענו, בדיוק בשנייה שאחרי השקיעה."
גיא אמר: "לא הלכתם לאספת הורים?"
"כן, לא, היא התבטלה," אמרה אמא, "קיבלנו הודעה כשהיינו כבר בדרך. אהובה שברה את היד."
דרור ניסה לדמיין את אהובה עם גבס ולא הצליח.
"אוי, אני חייבת לצלם אתכם," אמרה אמא, "אתם כאלה חמודים. ואיך הכנתם לעצמכם ארוחת ערב בעצמכם!"
"דרור עשה את הרוב," אמר עודד.
"רק שימי לב שאת משאירה את הבלגן מחוץ לתמונה," אמר אבא וניגב את המחבת בחתיכת לחם. "מממ, מה זה, קארי?"
אמא כיוונה את הטלפון שלה לצילום. שלושת האחים שמו ידיים על הכתפיים אחד של השני ודרור הרים שתי אצבעות לווי. אמא אמרה: "אחת, שתיים..." וכולם אמרו: "שקשוקה!"
