היה היה ילד.
הוא גדל בכפר יפה בפולין כשהילדים בבית הספר שאלו אותו אם הוא יהודי אמר להם את האמת: אני לא יודעאך כשאביו נלקח לחזית והוא עבר לגטו וכשהגטו החל להתרוקן מאנשים ואימו מתה, הבין שהוא נהיה דומה יותר ויותר לילדים עליהם קרא בספרים.
יום אחד המציא לעצמו סיפור ובסיפור, המלחמה, השואה, כל אלה לא מתרחשים באמת. זהו רק חלום שהוא חולם. בסיפור הוא בנו של קיסר סין ואביו הקיסר ציווה להרדימו ולהעמיד את מיטתו המפוארת על במה גדולה. הוא ציווה על עוזריו לגרום לילד הקטן שיחלום את החלום הזה, את המלחמה, כדי שבבוא היום ידע כמה המלחמות רעות וכשיהיה קיסר בעצמו ימנע מהן בכל מחיר. ככל שרבו זוועות המלחמה ואנשים סביבו נעלמו, כך גבר בו הביטחון שהוא גיבור הסיפור וכגיבור לא יאונה לו כל רע. את הסיפור הזה סיפר לעצמו ואז לאחיו הקטן. האח הקטן, שהאמין שהוא חי בתוך חלומו של הילד, ביקש שוב ושוב לשמוע את הסיפור שהתמלא בפרטים חדשים בכל פעם. פעם אחת התגנבו החוצה מהגטו ונתפסו על ידי שני גרמנים חמושים. הגרמנים העמידו אותם מול החומה ושלפו את אקדחיהם כדי לירות בהם. האח הקטן משך בשרוולו של הילד והילד הבין מיד ואמר: "כן, כן, אני רק חולם."
אני רוצה להציע לכם הצעה מסוכנת, הצעה חסרת אחריות, אבסורדית. אני רוצה להציע לכם לדמיין שאנחנו בחלום.
או אם לדייק, לשהות רגע באפשרויות שמציעה התודעה הילדית.לתודעה כזאת אני נכנסת בכל פעם שאני כותבת לילדים או קוראת לילדים, כלומר קוראת טקסטים שמיועדים להם. וגם, ואולי ביתר שאת, כשאני נכנסת לדמות של נאדה.
נאדה היא הדמות שלי בהסכתוס. פודקאסט לילדים. יש לה דיבור מהיר, קול צפצפני להיטוס! והיא ספק אישה ספק יצור פלאי. היא מסתובבת עם קישופון שיכול לעשות כמעט הכול פיתוח שלי. מכשיר מגניב לגמרי שהוא שילוב של טכנולוגיה חדישה וקסם מיושן, אבל תמיד שובק חיים ברגע קריטי. ומערערת על הקיים. כשסתיו פלטי נגב ואני יצרנו את ההסכת, החלטנו שסתיו תהיה המבוגר האחראי ונאדה תפקפק בדברים הבסיסיים ביותר. למשל, אח שלך, למה בעצם הוא גר איתך בבית? זה הכרחי? אולמה כדי להגיע ממקום למקום צריך לעבור דרך, דרך זה איכסי קיחסי, למה לא פשוט להגיע?ולמה צריך להיפרד ומה הבדל בין פרידה של יומיים לפרידה של שנתיים? על חלק מהשאלות ענינו, חלקן נותרו ללא מענה או קיבלו תשובה לא מספקת. היכולת לתהות על הדברים נראתה לנו חשובה יותר מלהעביר מידע.ההסכת זוכה למאות אלפי האזנות. ילדים מאזינים שוב ושוב ולא רק הם. נאדה מקבלת עשרות מכתבים בשבוע. מצאתי את עצמי מקליטה עוד ועוד הודעות קוליות בשמה, לימי הולדת, למעבר דירה ופעם גם כדי לשכנע ילד ללכת לשירותים כדי להיפטר ממטבע לא רצוי.
אם המלחמה הייתה נושא של פרק, נאדה בטח הייתה שואלת למה לא משנים את השם שלה מחרבות ברזל לתפוחים לוהטים? למה לא לזרוק פלסטלינה במקום טילים? למה לא מכריזים על משחק מחבואים שכולנו מחפשים והחטופים מתחבאים?
בתודעה הילדית רק ההווה קיים, רק ההווה רלוונטי. יש בזה כוח, כי זה אומר שאם עכשיו אני אוכלת ארטיק, אז בזמן שהמתיקות הזאת נמצצת לי בשפתיים ויורדת בגרון אבא שלי לא במילואים. העובדה הזאת לא קיימת. בזמן הארטיק יש רק מתיקות.
זה אומר שאם אמא משחקת איתי ועם האחים שלי וכולנו עכשיו יחד, זאת המציאות ולא קירות הממ"ד שסביבנו או החשש מאזעקה ובומים. לתודעה הילדית אין ניסיון חיים ולכן כל האפשרויות פתוחות. גם האפשרות שהירח בשמיים כדי לשמור עלי, או שהכול הוא חלום, שהמוות הפיך, שזאת המלחמה האחרונה.
כשאנחנו מדברים על לתווך לילדים - לתווך לילדים את המציאות, לתווך לילדים את הקורונה, לתווך לילדים את החטופים - אנחנו מוותרים מראש על ההזדמנות שמציעה התודעה הילדית. כי לתווך זה אומר להשתמש בידע ובניסיון שלנו, באפשרויות המוגבלות של תודעת המבוגר. זה אומר לתת לילד יד כשעוברים את הכביש ולהזכיר לו שצריך להסתכל לשני הצדדים.אבל התודעה הילדית לא צועדת על מדרכות, היא גולשת על אומגה לתוך בריכת מיץ פטל.
אף אחד לא תיווך לילד בשואה את המציאות. כנראה עוד לא המציאו את המונח ובכל מקרה לא היה מי שיתווך. הילד תיווך אותה לעצמו באותה דרך ילדית פלאית, חסרת אחריות ואבסורדית. הילד הזה, שסיפר לו ולאחיו הקטן את הסיפור על בנו החולם של קיסר סין, היה יורק אורלובסקי. כשעלה לארץ שינה את שמו לאורי אורלב והפך לסופר ילדים נפלא ונערץ. בראיונות רבים אמר שאסור לו לחשוב על השואה כמבוגר אלא רק דרך עיני הילד שהיה. זה כמו ללכת על קרח דק, הוא אמר, אם אחשוב על הדברים שקרו לי בתודעת המבוגר, הקרח יישבר תחתיי מיד ואני אצלול למעמקים קפואים ללא דרך חזרה.
היתה לי הזכות להיות נאדה השנה, לשחק עם המובן מאליו, לדמיין חוקי מציאות אחרים, להתמסר לתודעה הילדית.
אני מזמינה גם אתכם להיות קצת נאדה.
Comments